חלפו כבר עשר שנים מהגירושין. מה השתנה?

מפה לשם, מסתבר שהגירושין שלי התרחשו כבר לפני עשור. עשור!!! מי היה מאמין... במקום להיות הורים לשלוש בנות בנות 5,7,9, אנחנו עכשיו הורים למדריכת מרגמות גאה, תלמידה בת 17 (שעברה טסט ראשון) ומתבגרת חכמה בת 15 שבוחרת מגמה. במקום להלביש אותן בגרביונים יפים ולסרק אותן בצמות, הן מלבישות את רצפות החדרים שלהן בערימות של כביסה (חלקן מבגדים שלקחו לי מהארון! כן, שמתי לב :)). אז איך זה להיות אמא גרושה לשלוש נערות בוגרות? ובכן, לא רע בכלל. אני אוהבת את הגיל הזה, גיל של חקרנות, של בדיקת גבולות, של היכרות שלהן עם היכולות, הכישורים והאהבות שלהן. גיל שבו הן מאתגרות את עצמן ואותנו: חבר ראשון, נהיגה עצמאית, קבלת החלטות. ואת כל זה הן עושות מול שני הורים, שלכל אחד מהם יש את עמדתו-שלו, את ערכיו-שלו, וגם את חששותיו-שלו. מתכון לאסון.

אבל שום אסון לא קורה. להפך. שנינו יודעים להציג בפני הבנות שלנו את עמדותינו כהצעה, ולא כהכתבה. אנחנו יודעים לדבר האחד עם השני, להציג את המידע, לפרוס את הבעיה, ולדון עליה. להקשיב ברוב קשב להצעה של האחר, ולא לפסול אותה על הסף. לנסות ולבדוק אותה אל מול צרכי הילדה הספציפית שלנו: מה נכון עבורה יותר, מה מתאים לה יותר, ומה בכלל היא חושבת על כל העניין. לכבד אותה, לכבד את ההורה השני, ובהחלט לכבד גם את עצמינו ולא לוותר על עמדה שחשובה לנו. לפעמים אנחנו מחליטים לא להחליט מייד, או לתת הזדמנות לפתרון של אחד מאיתנו לתקופה מסויימת, ואז לראות מה קורה. את כל זה אנחנו עושים במשך שנים, כמו מן ריקוד כזה, שבו יש מקום לשנינו, וכמובן גם מקום של כבוד לבת עצמה. בסופו של דבר, בגיל הזה, השליטה שלנו עליהן מצטמצמת, ואנחנו צריכים לזכות באמון שלהן ובהקשבה שלהן לעצות ולהנחיות שלנו בכל פעם מחדש. כל הדבר הזה, שאני חיה אותו כבר עשור, הוא התיאום ההורי שאני מלמדת ומנחילה להורים אחרים, ותאמינו לי, עם ניסיון של עשר שנים: זה עובד.