לבנות שלי יש שני בתים

כן, לבנות שלי יש שני בתים. לא בית אחד "אמיתי" ועוד איזה חדר שישנים בו אצל אבא, אלא שני בתים ממש. שני בתים עם בגדים, משחקים, תמונות על הקיר, מגנטים, ברכות מהחברות, וחלק אמיתי מהן שנקלט על הקירות, כמו טפט, כמו ריח. אני לא מצליחה להבין את זה באמת. אני לא גדלתי ככה, ההורים שלי הרי לא התגרשו. היה לי את החדר שלי, שנלחמתי על זה שהוא יהיה רק שלי (ורק בגיל 15 באמת סופסוף קיבלתי חדר קטנטן, סגירה של מרפסת בשטח של 6 מ"ר, אבל עם דלת). הוא היה המבצר שלי, והוא היה הביטוי הכי חזק של הזהות שלי, נכון לאותו רגע. פוסטר ממוסגר של "הנשיקה" של קלימט, כי הייתי יצירתית ובוגרת. גיטרה, כי הייתי מגניבה. ספרי שירה, כי הייתי עמוקה. וארון ובו הבגדים שקניתי מהמשכורות שקיבלתי מהבורגראנצ' שמול קניון רמת גן. וזו הייתי אני, בתוך קופסת 6 מ"ר. אבל אצל הבנות שלי, הזהות שלהן צריכה להתחלק לשניים. ה"קאפה" עם הברכה מהחברה הכי טובה, באותיות נצנצים והמון לבבות - בחדר אצל אמא. המגנטים מהבת מצווה של החברה השנייה - אצל אבא. הבובות עם העיניים הגדולות - אצל אבא; ודג-על-בטריות-ששוחה-עם-שלט - אצל אמא. השמלה עם הכוכבים אצל אבא, והנעליים האפורות החדשות אצל אמא. בכל חדר יש רשת עדינה של אהבות, יכולות, קשרים חברתיים, ביטויי יצירתיות של כל ילדה. מדהים לראות את היכולת המורכבת הזו שלהן, לבסס להן זהות כזו בשני בתים שונים, ולהרגיש בכל בית כזה בנוח. ולמרות הקושי שלי לראות את חדריהן הריקים בסופי-שבוע-של-"בלי" (כן כן, עדיין קשה לי, שנה וחצי אחרי, לראות חדר ריק כזה) - אני שמחה שבאותה עת הבנות שלי מרגישות בבית גם בבית של אבא. והן באמת בבית, גם שם. אז כשמדברים על הסבל של ילדי גירושין, וכמה קשה להם - אני חושבת שכדאי לראות גם את היכולות שנוצרות דווקא מהקושי. והיכולת הזו לבנות לעצמן שני בתים, עם תחושת שייכות עמוקה ובריאה - זו גמישות, וזו הסתגלות, וזו יצירתיות ואופטימיות. והגדולה האמיתית - היא היכולת של הילדים בני המזל, שההורים שלהם לא בתחרות או באיבה זה מזו - לאהוב את שני הבתים, ולא להיקרע ביניהם או להיות חייבים לבחור בית אחד לאהוב יותר. אז כן, בנות שלי, אני אוהבת אתכן, ואני שמחה שאתן אוהבות את שני הבתים, ושהלבבות שלכן פועמים בשניהם בשלווה ורוגע.