הן הגיעו אלי לפני מספר חודשים. אמא ובת.
היחסים בין המודרכת שלי לבין הבת המתבגרת שלה השתפרו פלאים. הן הגיעו אלי לפני מספר חודשים דרך המלצה של חברתה הטובה של המתבגרת, ששוחחתי איתה בהקשר אחר. פגשתי אמא יפהפייה, מוכשרת וחכמה, שבעלה עזב את הבית לטובת משפחה חדשה והשאיר אותה לגדל ארבעה ילדים כהורה יחיד במלוא מובן המילה, מותשת ומודאגת בגלל בתה בת ה - 15 שמתייחסת אליה כאל משרתת, מעליבה אותה, מסרבת לכל שיתוף פעולה ובאופן כללי לא סובלת אותה. "אני משתגעת", אמרה לי האמא, "אני עושה כל מה שאפשר, מעירה אותה בבוקר, מסיעה אותה לבית הספר, נותנת לה ערימות של כסף לבילויים ולבגדים, מצלצלת אליה כל הזמן רק כדי לשמוע שהיא בסדר - וכל מה שאני מקבלת זה יריקות בפרצוף. נשבר לי. זה כמו לחיות עם אויב בבית...". ובתוך מספר חודשים קרה הקסם. האמא הקשיבה, בכל מפגש מחדש, ויישמה. היא הבינה שבגלל שהאב נטש, היא הרגישה צורך לפצות את ילדיה: להיות מושלמת, לרצות אותם בכל דרך אפשרית, לא להגיד להם "לא", כדי שחס וחלילה הם לא "יסבלו" שוב. אבל, במקום לעשות טוב - זה עשה לילדיה רע. הילדים, ובעיקר המתבגרת - למדו שהחיים הם "תוכנית כבקשתך" ושהמציאות תותאם לדרישותיהם וגחמותיהם. ובכל פעם שהמציאות היתה קצת לא נוחה או מאתגרת - הם לא ידעו כיצד להתמודד, ועשו "שביתה". סירבו להתאים את עצמם או לשתף פעולה. ושק החבטות היה, כמובן, ההורה היחיד שנשאר שם - האמא. האמא שהמשיכה ושירתה אותם גם כשקיללו אותה או כשטרקו לה את הדלת. וכך היא איבדה אט אט את הכבוד העצמי שלה, ואת הכבוד של ילדיה כלפיה, דבר שהביא לעוד יותר זלזול כלפיה וחוזר חלילה. יחד הפסקנו את המעגל הזה. התחלנו בהצבת גבולות ברורים, אבל כאלה שנקבעו ביחד עם המתבגרת ובהתחשבות בצרכי הבית כולו. כשנקבעו הגבולות, הם הועברו בישירות, ומבלי להתנצל, ונאכפו בדקדקנות. יחד עם הגבולות, במקביל, בנינו יחסים: לימדתי את האמא להתבונן בתשומת לב ולעודד את המתבגרת על כל התקדמות, ולו מזערית, ועל כל מחווה, מאמץ. הראיתי לאמא שבכל מקום שבו היא מראה למתבגרת שהיא מאמינה בה, סומכת עליה, מעבירה לה אחריות, היא בעצם אומרת למבגרת: "את יכולה. את מסוגלת. אני מאמינה ביכולות שלך". הזמנתי את האמא לחפש מקומות של קירבה, של שיתוף, ושל חברות עם בתה. וכך, אט אט, היחסים ביניהן הפכו במקום ליחסי איבה ויריבות - ליחסים של שותפות גורל. לחלק ממשפחה, מצוות, שחושב ביחד איך נכון וראוי לנהל את הבית ואת סדר היום, איך לכוון את המתבגרת לעתיד טוב יותר. כי אתם יודעים, המון פעמים אנחנו חושבים שהורה טוב זה הורה שרק נותן. שלא אומר "לא", כי ילד שלא מקבל את מה שהוא מבקש זה ילד סובל. אבל האמת היא שזה ממש להפך. ילד ששומע לא, כשצריך באמת (ולא סתם מתוך גחמה של ההורה או רצון להכתיב) - וכשמסבירים לו שהלא הזה נדרש כדי לשמור עליו או כי זה מה שנכון - מבין שחושבים עליו, ששומרים עליו, שאיכפת לנו ממנו. ועוד נקודה: בסופו של יום, אין אהבה בלי כבוד. וכשההורה מאבד את הכבוד שלו בעיני הילד, אהבתו של הילד תתרחק. לא רק זה: אם אנחנו כהורים נוותר על הגבולות שחשובים לנו, הרי נגיע למקומות ש"מפוצצים" אותנו, נאבד שליטה ונצעק או נעניש - וזה שוב ירחיק את האהבה בבית. דווקא שמירה על הערכים שלנו, על עמוד השדרה, על האג'נדה ההורית שלנו, גם אם זה כרוך בלאכזב או לתסכל את הילדים שלנו - דווקא אלה ישמרו על הכבוד בתוך המשפחה ויצמיחו אהבה עמוקה יותר. וכששמעתי שהמתבגרת התחילה לחפש עבודה כדי לתרום למשפחה, וחזרה לחבק את אמה ולשוחח עימה מתוך אהבה, כבוד והתחשבות - ידעתי שבעוד בית אחד, החיים טיפה נעימים יותר.