אימהות רעות

כנראה שגם אני אמא רעה. אם ראיתם את הסרט "אמהות רעות", אתם תבינו למה אני מתכוונת. הסרט מדבר על אמא אחת, מושלמת בהתחלה: נשואה, עם שני ילדים מתבגרים, שמקדישה את חייה לתפקיד האמא המושלמת: מכינה להם את הכריכים המושקעים, מכינה עבורם את שיעורי הבית, מסיעה אותם ארבע פעמים ביום לחוגים הפלצניים ש"מקדמים אותם". אה, וגם שמחה לעשות את זה. מושלמת.

ואז הכל מתפרק, כשמתגלה לה שהבעל הדביל והילדותי שלה בוגד בה. האמא המושלמת שלנו מחליטה שכל המושלמות הזו לא מקדמת אותה לשום מקום. הנה, היא היתה מושלמת, ומה יצא לה מזה? כאב לב וסטירה בפרצוף. וכשהיא מבינה שהמשוואה "תהיי מושלמת והחיים יחייכו אלייך" לא תמיד עובדת - היא מחליטה לצאת מהמשחק. להפסיק לרצות את כל העולם ובעיקר את ילדיה, ולהתחיל לברר מה בעצם עושה לה טוב.

וכך יוצא שהיא מפסיקה להיות רק אמא, ומתחילה להיזכר מה זה להיות בן אדם, אשה, עם רצונות משלו וחשקים משלו, ולנסות לאזן בין הרצונות והצרכים שלה - לאלה של ילדיה. ולא לפחד לאכזב אותם או להקשות עליהם מדי פעם. וכאן נכנסת אחת ההחלטות הקשות ביותר - ההחלטה להפרד מהאבא של הילדים האלה. וכשאני ראיתי את הקטע הזה בסרט, נזכרתי בעצמי. ובואו נשים את הדברים על השולחן: כשהחלטנו בסופו של דבר להתגרש, כשהאומללות הציפה את הבית וכבר לא נותרה עוד תקווה לשיפור - באותו הרגע, ויתרתי על הכתר של "אמא טובה" - אמא כזו שמקריבה את חייה למען ילדיה. כשהכנסתי לתוך המשוואה את עצמי, את המצב הריגשי שלי - הפכתי להיות "אמא רעה" במובן של מישהי שיצאה מהתחרות על האמהות המושלמת. ואני חושבת שזה היה בין הפנטזיות המשמעותיות ביותר שויתרתי עליהן, כשחתמנו על הסכם הגירושין.

ונכון, יש שלב שבו הבת המתבגרת של האמא הזו מהסרט, מטיחה בה בכאב: "תפסיקי להיות כזו אגואיסטית". והאמא הזו מתכווצת, אבל עומדת בזה. וזו אמירה שכמעט כל הורה שמתגרש אומר לעצמו, וצריך להתמודד איתה, כל אחד לפי התשובות שהוא נותן לעצמו.

אבל אני כותבת את כל זה כי אני חושבת שגם "אמא רעה" - כמוני וכמו הבחורה מהסרט - יכולות להיות אמהות טובות. אמהות לא מושלמות, ולכן אמיתיות. אמהות שמרשות לעצמן להרגיש, לכאוב, לאהוב, להתלבט, וגם להיות פגומות לפעמים. אמהות שאמנם הכאיבו לילדים שלהן - כי אין גירושין בלי כאב - אבל בכל בוקר מחדש שמות לילדיהן משחת קסמים של אהבה וכנות על הפצע הזה. שנותנות דוגמא אישית של התמודדות, של אומץ, של היכולת לבחור אחרת, לסמוך על עצמך, ולא להמשיך במקום של כאב ואומללות. ונכון, אנחנו, ה"אמהות הרעות", נראות לפעמים מבחוץ כאילו שאנחנו שכחנו מה זה להיות אמהות: יוצאות לברים, ואפילו למסיבות (מי ישמע...), משתכרות לפעמים, יוצאות עם בני זוג חדשים. האבות, ולפעמים האמהות המושלמות, מעקמים את האף. וגם הילדים שלנו לפעמים.

אבל החוכמה היא להיות "אמהות רעות" ולהישאר אמהות טובות במובן העמוק יותר: לבלות בבר, אבל לזכור לצלצל לילדים שנשארו בבית ולשאול אם הכל בסדר. לרקוד, אבל לקום למחרת בבוקר בשביל להכין להם את הסנדוויץ' שהם אוהבים. לצאת עם בני זוג, אבל לעשות את זה בצורה חכמה, ואחראית, ומתוך רגישות וסבלנות לקצב של הילדים שלנו. להקשיב להם. לתת להם הרגשה שאנחנו רואות אותם ומתגעגעות אליהם כשאנחנו לא איתם. ובעיקר להזכיר להם שאנחנו עדיין מאוד מאוד שם בשבילם. טובות יותר או פחות, אבל מאוד מאוד אימהות.