מה עושים עם בעיה?, או: למה לא לרחם על הילדים
אתמול הייתי בסטימצקי וראיתי את הספר: "מה עושים עם בעיה", של קיובי ימאדה (בתרגומו המקסים של יהודה אטלס). הספר מדבר על ילד, שלפתע הופיעה בחייו בעיה. הוא ניסה להתעלם, ואז להתחמק. וככל שהוא התעלם ממנה והתרחק ממנה, היא תפחה והפכה למאיימת יותר, ומפחידה יותר. עד שיום אחד, הוא הבין שהוא לא יכול להמשיך ולהסתתר, והחליט להתעמת איתה. וכשהוא עשה זאת הוא הבין שבעצם, מקרוב, היא לא כזו מפחידה. וכשהוא יכל לה, הוא גילה בה הרבה הזדמנויות, להוכיח לעצמו שהוא גדול, ואמיץ, ומסוגל.
בסוף הספר מופיעה ההקדשה: "לשייל ולאוור [ילדיו של הסופר], שתזכו לדי אתגרים כך שחייכם יהיו תמיד מעניינים, ולשפע אהבה שבזכותה יהיו כל אלה כדאיים. אבא".
והוא צודק. האתגרים בונים את ילדינו. כשאנחנו מנסים לגדל אותם בצמר גפן, ולעמוד ביניהם לבין העולם, על קשייו, בניסיון למנוע מהם לחוות את הקשיים - אנחנו משאירים אותם קטנים. לא מסוגלים. אנחנו מעבירים להם את המסר שאנחנו לא באמת סומכים עליהם, ושהעולם הוא מקום מסוכן מדי עבורם.
אבל דווקא הילדים שמתמודדים עם קשיים, אתגרים, וכן - גם עם כשלונות בדרך להצלחות - לומדים לא לפחד מהתמודדויות, לא לברוח מהן. אלה יהיו הסטודנטים שיירשמו לקורסים קשים ומאתגרים יותר, שיבחרו במקצועות קשים אך גם מתגמלים. שינצלו הזדמנויות לעבודה בחו"ל או לקידום מאתגר, גם אם זה מלחיץ וקשה בהתחלה. אלה יהיו הילדים שיגיעו רחוק יותר.
לא הייתם רוצים שאלה יהיו הילדים שלכם?
אז נכון - קשה לנו לשחרר את הרחמים, את חסות-היתר, את הרצון לסייע בכל נקודה ונקודה. חלק מהקושי שלנו נובע, באמת, מהחשש לילדים האהובים שלנו; אבל אם נהיה כנים לרגע - חלק מהסירוב לוותר על הרחמים והסיוע, נובע מכך שזה גורם לנו להרגיש משמעותיים, נחוצים, אפילו הכרחיים -כי הרי "איך הוא יסתדר בלעדי??"
אז די. תוותרו על זה. לפני כל צומת כזו, שאלו את עצמכם: האם אני עושה את זה בגלל צורך של הילד - או בגלל צורך שלי? ובבקשה - תהיו כנים כשאתם עונים על השאלה הזו. הילדים שלכם יכולים, לרוב, להסתדר. תנו להם את ההזדמנות ובכך תעניקו להם מתנה ענקית: את האמונה בעצמם.
