הבת מצווה הראשונה שלי
זהו. אני אחרי בת מצווה ראשונה.
נכון שיש אופנה של "שנת בת מצווה" שבמסגרתה עוברים תהליך עם המתבגרת הפרטית, ומלמדים אותה על נפלאות הנשיות וכאלה? אז אני והבכורה הפרטית שלי, עברנו במסגרת ההכנות לבת מצווש, והעברנו אחת את השנייה, תהליך למידה אמיתי, מהחיים. והנה הוא:
- השיעור שקיבלנו בבום לפנים (וזה אחרי שקיבלתי וואחד שיעור כזה במסגרת הגירושין) - SHIT HAPPENS". מספר שבועות לפני הבת מצווה, כשהכל היה כבר (אמור להיות) סגור - גן האירועים פשט את הרגל. פשוט ככה. עכשיו לכו תחפשו מחדש מקום מתאים בגודל, במיקום ובתקציב, שבמקרה יש בו תאריך פנוי בחודש הכי צפוף. אין לתאר את הלחץ שאחז בי. אני גם אדם כזה, שאוהב ודאות, ששונא שינויים, וזה נחת עלינו יומיים לפני פסח, בתוך בלאגן של עניינים אחרים... ועדיין, הסתדרנו. ולמדנו, שגם דברים שנראים הכי בלתי פתירים, הכי מעצבנים - נפתרים בסוף, ואפילו לטובה.
- אין כמו חברים. ו-כן, יש אנשים טובים, שלא רוצים לדפוק אותך, אלא רואים אדם במצוקה ויעשו את מה שאפשר כדי לעזור, רק בשביל שיהיה לך טוב. אז כ., חברה שלי, שככה ביומיום לא הכי יוצא לדבר ולהתראות, הבינה שאנחנו מחפשות גן אירועים חלופי ושמתאים לנו מקום שבמקרה - שייך למכרים שלה. תוך שנייה וחצי היא סימסה להם שאוי ואבוי אם לא יפרשו לנו שטיח אדום, ושיעזרו לנו כמה שאפשר. ועם קשר או בלי קשר - האח והאחות המתוקים שגן האירועים החלופי שייך להם (ולמה לא לפרגן? "גן הגפן". מהמם.) פשוט נרתמו. ישבו איתי ועם הבכורה, הרגיעו אותנו, הבטיחו שהכל יהיה בסדר ושהם יארגנו לנו אירוע יותר יפה מהמקורי. תמכו, חייכו, נתנו לנו להרגיש שאנחנו חלק מהמשפחה. פשוט אנשים טובים, שאוהבים לשמח אנשים אחרים.
- שיעור בפרופורציות. בת מצווש זה אחד מהמקומות שנורא קל לאבד פרופורציות, להיסחף לפנטזיות או לדרמות מיותרות. נכון, מודה, לא הייתי מעולה בזה, ומדי פעם איבדתי את חוש המידה. אבל לרוב, החזרתי את עצמי לראייה מפוכחת של המצב והורדתי את רמת ההוצאות והלחץ.
- שיעור בהקשבה וכבוד הדדי - היה לי חשוב מאוד לתת לבכורה לעצב לעצמה את האירוע, ככל שניתן. ניסיתי לזכור שזה לא אירוע שלי, אלא משהו לגמרי שלה, ועלי לתת לה את הכבוד להחליט את החלטותיה, וגם לשגות בהתאם. לכן, בחירת הביגוד, המוסיקה, המשחקים, ואפילו סדר האירוע - היו החלטותיה. יחד עם זאת הקפדתי לומר את דעתי ולתת לה לשמוע את המלצותי, בזמן ובמינון המתאימים, מתוך תקווה שחלק מהן יתקבלו. הקשבנו זו לזו וניסינו לכבד זו את דעתה של זו, בלי "השתגעת? אין מצב!" מיותרים (למרבית המזל היא לא בחנה אותי ולא ביקשה זיקוקים או הופעה של זמר...).
- שיעור בלבקש עזרה - ביקשתי. מכמה אנשים. מהגיס, מהבת דודה, מחברה, שנרתמו, הכינו סרטונים או עזרו בדרך אחרת. עכשיו, לבקש עזרה זה לוותר על ההגדרה העצמית ש:"אני סופרמן ויכולה הכל לתקתק לבד, ובקלי קלות". אבל מה שיותר קשה פה בשבילי לפחות זו ההבנה שאם ביקשת עזרה - עזרה תינתן בדרך של מי שנותן אותה, ולא תמיד בדרך שאתה היית בדיוק עושה את הדברים בעצמך. אז מה, בעצם? מי אמר שאני יודעת הכי טוב?
- שיעור בעולמם של בני הנוער - הסרטונים; המוסיקה; האינסטוש; הסלנג; הביגוד; הסלפי והמיוזיקלי; ה"נשיקה סטירה", המגניבים והפחות; הבייביליס והצמידי פנדורה (שונאת!). אם אנחנו רוצים להכיר את הילדים שלנו, אנחנו צריכים להכיר גם את זה.
- שיעור בלזרום - תאונת שיער של הרגע האחרון עיכבה את כולנו והביאה אותנו לצאת לכיוון המקום, בערב האירוע, באיחור של ארבעים דקות. כשאני הייתי על סף התמוטטות עצבים - מודה - היתה זו דווקא הבכורה שהרגיעה אותי: "אמא", היא אמרה לי בקול שליו, "את תראי שהכל יהיה בסדר. נגיע בזמן, והכל יסתדר.". וזה עזר.
- שיעור באהבה - כי כשאתה עובר מסע כזה ביחד, אמא-בת, של חודשיים של הכנות, פגישות משותפות, סידורים, התייעצויות, מריבות קטנות ופתרונותיהן - אתה מתחבר. ולומד להכיר יותר, ולאהוב יותר, את כל האיכויות המיוחדות של הילדה הספציפית הזו. ולהיות גאה בה, והיא לומדת להיות גאה בי.
- שיעור בחברות - כי שם, תוך כדי הישיבה על צבעי המפות ובחירת הקייטרינג, בטוסט שאכלנו ביחד במזנון המלוכלך ליד רחוב המסגר, אחרי שיצאנו מהפגישה בגן האירועים - גילינו שאנחנו חברות.