סיפור מהחיים על שלושה ילדים אבודים

כשהייתי עורכת דין לגירושין, היה לי לקוח, גרוש מזה מספר שנים, שהיה לו שלושה ילדים: ילדה בכורה בת 15, שלא הסכימה לפגוש אותו; ילד אמצעי בן 13 שהיה על הספקטרום האוטיסטי; ובת צעירה, בת 12. אהבתי את הלקוח הזה, היה בו משהו נורא חם, והוא רק רצה לטפל בילדים שלו. כמה שיותר. בעצם, זו היתה הסיבה שהוא פנה אלי: כדי לקבל עוד שעות עם ילדיו. אבל לגבי הבת הגדולה, נקרא לה נועם, היה מדובר כבר בנזק מצטבר: הבת חוותה את הליך הגירושין התוקפני שלהם; היא אפילו קראה את כתב התביעה של האמא, שהיא מצאה יום אחד באיזו מגירה ובו האב תואר כאדם מניפולטיבי ואגואיסט. היא הבינה, בחושיה, שאבא שלה כבר יסתדר, אבל היא חייבת להגן על אמא שלה, שאותה תפסה באדם החלש מבין שני הוריה. אז היא פשוט תפסה צד. התגייסה לעזור לאמא שלה, ובגלל שלא הסבירו לה שמותר לה לאהוב את שניהם גם אחרי הגירושין - היא החליטה לאהוב רק את אמא. ולשנוא את אבא. ואבא, שכל כך אהב אותה, וטיפל בה לפני הגירושין אפילו יותר מהאמא - -מצא את עצמו אל מול מתבגרת שטורקת לו את הטלפון ולא מוכנה לראות אותו, ובטח לא להגיע אליו ולישון אצלו. זה שבר לו את הלב. הבן האמצעי ניזוק גם הוא מהגירושין: בגלל ההקצנה שנוצרה בין ההורים, וחוסר התקשורת ביניהם, אי אפשר היה להחליט ביחד על שום טיפול מתאים עבורו. טיפול שהאמא הציעה - האב פסל, וטיפול שהאב הציע - האמא פסלה. וככה נגזר גורלו של הבן להיות, בעצם, מוזנח ולא מקבל את הטיפול הראוי לו, וזאת למרות שבאמת מדובר בהורים שאוהבים אותו אהבת נפש. בעיות התקשורת והעובדה שלא היה גורם מקשר ביניהם, הרסו את כל הכוונות הטובות. והבת הקטנה? טוב, אותה בכלל שכחו בדרך. שני הורים במאבק הישרדות, והבת - שראתה את הוריה עייפים, עצובים, טרודים, נלחמים - ויתרה על רצונותיה והפכה לילדה מרצה. היא כבר לא ביקשה כלום, לא נפגשה כמעט עם חברות, והדרך היחידה שלה לפנק את עצמה היתה האוכל. וכך היא השמינה והשמינה, מרגישה לא נראית ולא מוקשבת, וההורים - פשוט לא רואים.

זה מה שקורה בהרבה משפחות. זה מה שקורה, בוורסיות שונות, כשאין מישהו שמייצג את הילדים, ואת היחסים של ההורים עם הילדים, בתוך המשבר הזה. מישהו שיכול להגיד להורים: עצרו שנייה. אל תבדקו מה מגיע לכם כרגע. תבדקו מה נכון עבור הילדים. אל תזרקו עליהם את הכעסים שלכם על הבן זוג. זכרו: מבחינת הילד, הרי הוא דומה חצי לאמא וחצי לאבא. אז הוא חצי מהבן זוג שלכם. אם הילד שלכם שומע שבן הזוג שלכם הוא מנייק אגואיסט, אז הילד שלכם מבין שגם הוא חצי כזה. מה זה עושה לדימוי העצמי שלו? ולמה לא למצוא דרך הגונה ומכבדת לתקשר עם האבא של הילדים? הרי אם לא תצליחו למצוא דרך כזו, רק הילדים שלכם יפגעו. הם אלה שייפלו בין הכסאות. כשלא תצליחו לקבוע מי מסיע את הילדה ליום שבט של הצופים - הילדה לא תגיע ליום שבט. למה זה מגיע לה? (ובהערת אגב: אני לא לוקחת מכם את הכעס על בן או בת הזוג. יכול להיות שהם באמת מאנייק/ית. אבל את זה תשמרו לשיחות עם החברים שלכם. עבור הילדים שלכם - זה רעל).

לכן, החלטתי לאחר שנים כעורכת דין לגירושין, לוותר על עריכת דין ולהדריך הורים בתוך משבר הגירושין, דווקא מהיכרותי עם כל התהליך: הפחדים וההתלבטויות שמלוות את ההחלטה אם להתגרש או לתת עוד הזדמנות; הבחירה בעורך דין או במגשר; ההקשבה לשלל העצות של הורים, חברים ובני משפחה ("אל תוותרי לו, תראי לו מה זה", "היא מבינה רק כוח, תאיים עליה שהיא תצא רק עם התחתונים"), השנים הארוכות בבתי המשפט וההמתנה בין דיון לדיון, התהפוכות הרגשיות, הקושי הכלכלי שנוצר בדרך... וגם הגירושין הרכים יותר, שמלווים במו"מ בין עורכי דין ומגשרים, אבל מבחינה רגשית יוצרים את אותם רגשי כעס, תסכול, חרדה מהעתיד וכאב על הנישואין שנגמרו. אם גם אתם רוצים להעביר את המשפחה שלכם בשלום את המשבר הזה, תוך הבנה ששניכם נשארים הורים משותפים לילדים האלה ל - 50 השנה הקרובות, ושבריאותם הנפשית והתפקוד של הילדים שלכם חשובים לכם - אז תלמדו לעשות את זה נכון.