נויה התפרקה בחנות הגלידות
נויה (שם בדוי כמובן)- בת של חברה שלי- התפרקה. נויה, בת 14, החליטה יום אחד לקחת את אחותה הקטנה, את הכלבה ואת כרטיס האשראי של אמא שלה, לחנות הגלידות הסמוכה. יוזמה מקסימה, נכון? אלא, שכשהיא הגיעה לשם אחרי מהמורות רבות - הילדה בת השלוש מושכת ימינה, הכלבה מושכת שמאלה - ואחרי שכולם בחרו סופסוף את הטעם שהם רוצים, היא מבחינה שכרטיס האשראי נעלם. נויה נכנסת לפאניקה, עומדת בלחץ מול המוכר הכועס, שכבר חילק את הגלידות, ולא יודעת מה לעשות. היא מתחילה לבכות, מתקשרת בבהלה לאמא שלה; אבל אמא לא עונה. היא בדיוק היתה על מצב שקט, כי היא העבירה שיעור בעבודה. פעמיים נוספות של ניסיונות כושלים להשיג את אמא, והיא נלחצת יותר ויותר. ואז היא מתקשרת לאבא. אבא ואמא גרושים, ולא סתם גרושים - גרושים "לגמרי": מרוחקים, כעוסים זה על זה, ובעצם פשוט לא סובלים אחד את השני ולא מוכנים ליצור איזה סוג של תקשורת אפשרית יותר. אז נחזור לנויה: באמצע חנות הגלידות, אחותה הקטנה בוכה מצד אחד שהיא רוצה את הגלידה "טוטולד" שלה, והכלבה מתחילה לנבוח - אבא סופסוף עונה לה לטלפון. נויה כרגע שונאת את אמא שלה יותר מכל דבר אחר: כי בעיניים של נויה, אמא דווקא עכשיו החליטה לא לענות לי, כי אני בטח לא מספיק חשובה לה, והתלמידים שלה יותר חשובים לה ממני, בטח עכשיו כשיש לה תינוק חדש... וכל הכעס הזה והלחץ של נויה, זורמים לתוך השיחה שלה עם אבא, שגם ככה מלא בכעסים משלו על אמא שלה. ונויה מספרת לו שאמא שלחה אותה לקנות גלידה אבל לא דאגה שהיא תיקח את כרטיס האשראי, והכל בגללה, והיא בכלל לא עונה לה ואיזה אמא זו בכלל. הפאניקה והכעס והתסכול של נויה נופלים על אוזניים קשובות מאוד אצל אבא שגם די כועס עדיין על אמא שעזבה אותו, והוא מגבה אותה: נכון, מה לעשות, זו אמא שלך, את יודעת. לא נורא ממי, אני כבר מגיע להביא לך כסף, מזל שאני פה גם כשאמא שלך נעלמת.... אז ככה, האבא של נויה נותן לנויה להבין שנכון, יאללה, אמא באמת לא משהו, ולמה שלא באמת תעברי לגור עם אבא אם כל כך קשה לך עם אמא? והופ, לנויה פתאום יש מטמון:מטה קסמים שבאמצעותו תוכל לעשות איקס על אמא שאכזבה אותה, ובפנטזיה - לעשות חיים משוגעים רק עם אבא, שתמיד עונה לה לטלפון. אז נויה מתחילה לאיים עם אמא שלה שהיא בכלל רוצה לעבור לגור עם אבא, כי היא אמא "לא ראויה". כן, נאמרו המילים שמבטאות את החרדה הכי גדולה של אמהות גרושות. ועוד לא דיברנו על כמה זה מעליב...
כי הרי הדור הזה לא יודע לתקן. מישהו זוכר איפה יש סנדלר? או תופרת לגרביים? ומה עושים עם הטלפון כשהוא מתקלקל - כמה מהר פשוט נפטרים ממנו ומשדרגים לטלפון חדש, כי למה בכלל להתאמץ ולתקן, כשיותר פשוט לקבל משהו חדש ונוצץ ולא לעבוד קשה...
וככה גם עם יחסים: לילדים להורים גרושים, יש הזדמנות פז: במקום לתקן - להחליף הורה!. לילד זה נראה קורץ: שתיים במחיר אחד: גם נעצבן את אמא וגם נגרום לאבא לחזר אחרינו; אבל זו אופציה בעייתית מאוד. לא תמיד לאבא זה באמת מתאים, כשזה אומר להכין לילדה ארוחה חמה בכל יום בשעה אחת וחצי בצהריים. וגם לאמא זה ממש לא מתאים. ומובן, שגם לילדה זה לא נכון: הרי איזה מן מסר זה לחיים? אדם אהוב שרבת איתו - פשוט מחליפים? לא עובדים על היחסים? אדם שיחיה ככה את חייו, לא יוכל להחזיק שם מערכת יחסים: לא עם חברים, לא עם משפחה, לא בעבודה ולא עם בני זוג.
או קי, אז מתקנים. איך? יוזמים שיחה עם נויה: מתוקה, אני מבינה שאת כועסת עלי מאוד על מה שקרה לפני שבוע בחנות הגלידות. אני מבינה שהיה לך קשה. אני אשתדל שבפעם הבאה שתצטרכי אותי, אהיה זמינה. אבל אם לא, תדעי שזה לא בכוונה. אני אוהבת אותך ואת יקרה לי ואני לא מוכנה לוותר עלייך. אני פה, לצידך, גם כשאת כועסת עלי. אם את רוצה לישון לפעמים יותר אצל אבא זה בסדר, מה שתרצי, אבל אני מחכה לך פה כמו תמיד. אף אחד לא יחליף אותך אצלי בלב, לא הבן זוג החדש שלי ולא אחותך הקטנה. ואם את רוצה, נחשוב ביחד על רעיונות שיהיה לנו יותר קל ביחד, למשל יום קבוע בשבוע שאהיה פנויה רק אלייך. והמסר צריך להיות ברור: אני לא מוותרת עלייך. לא כתחרות עם אבא, אלא כי את יקרה לי מדי.
דיברתי עם אמא של נויה. והיא סיפרה לי שהיא באמת יזמה שיחה כזו, והקדישה קצת יותר זמן להקשבה לנויה, "אחד על אחד", בלי להיעלב ממנה; ונויה חזרה להתרפק עליה יותר, ולשתף אותה יותר, וכבר לא משתמשת בנשק של "אז אעבור לגור עם אבא". אז כן, אפשר, ושווה, לתקן.