מה קורה לנו ב"פרק ב'"?
באמת מה קורה לנו שם? רובנו מגיעים לפרק ב' של חיינו אחרי שנים ארוכות, לפעמים 20 שנה ויותר, של נישואין. כשאנחנו נשואים, הכל ידוע מראש. הרי התחתנו. אנחנו יודעים שלפעמים יש ימים מעצבנים כאלה, שאי אפשר לראות אותו מול העיניים וכל דבר שהוא אומר מקפיץ אותנו, אבל אנחנו גם יודעים שהם יעברו, ושלא נתגרש בגלל כמה ימים כאלה. אנחנו מחזיקים ביחד בית, מתקשרים אחד לשני עם "תעשה לי טובה, תביא בדרך נייר טואלט" ו"איפה אתה בארבע? כי אני לא מספיקה לאסוף את הילדה מהגן". ימי שישי בערב אנחנו אצל ההורים שלי, ושבת בצהריים עם ההורים שלו. כשחברים מתקשרים להזמין בערב, זה ברור שזה "אותנו" ולא "אותי". כשמתכננים חופשה משפחתית, זה כולנו. וכשמדברים על "איפה אתם בליל הסדר", מתכוונים לחמישתנו.
אבל בפרק ב' אנחנו פתאום מוצאים את עצמינו בטריטוריה לא מוכרת. אין לנו מושג איך עושים את זה. רגע, אם הזמינו אותי לחברים - זה את שנינו? בא לי בכלל ללכת בזוג? והרי הוא בכלל לא מכיר אותם ולא בחר בהם כחברים שלו... ואם הזמינו אותו לחברים שלו - זה מתאים לי בכלל? ומה אני מעדיפה - שלא יזמין אותי, או שיזמין אותי ואולי לא אתחבר אליהם? ומה קורה בשישי בערב - הוא עם הילדים שלו, ואני עם הבנות שלי - אז עושים ביחד אצל הורי? או בנפרד? או בכלל אצל גרושתו, כי היא גם רוצה לראות את הילדים שלהם בשישי בערב? ומה לעזאזל עושים עם החופשות? ואיך נדע פתאום, כשמזמינים את חופשת פסח, אם נישאר ביחד עד אז? הרי אנחנו לא נשואים...
ומתחת לכל זה אנחנו שואלים את עצמינו: האם הפכנו כבר למשפחה???
כי מה שקשה עוד יותר, מבחינתי, בפרק ב', זה שאין לנו דבק. לא בית משותף להחזיק ולנהל, בשגרת משימות יומיומית; לא חשבון בנק לתחזק; לא ילדים משותפים לגדל; לא משפחה מורחבת שמעצבנת את שנינו ביחד, ולא חברים משותפים שאנחנו סוחבים איתנו עשרים שנה. מה שמחבר אותנו זו רק אהבה. לא תמיד זה מרגיש חזק מספיק בשביל לשרוד את השוני שבינינו, את הויכוחים והמשברים הקטנים בדרך. אתמול, משום מה, התעוררתי בארבע בבוקר, ולא נרדמתי. פתאום חשבתי על זה שפרק ב' כזה, בלי ילדים משותפים, זה כמו להחזיק דירה שכורה, לטוב ולרע. אנחנו חותמים על חוזה קצר-טווח, למשהו שמתאים לנו ומתחשק לנו כרגע, אבל אנחנו לא מחוייבים באמת. וכשרע פתאום, או פחות מסתדר, לא תמיד יש כוח וחשק לתקן ולשפץ, כי הרי מה יותר פשוט מלהחליף דירה? מה, שנשקיע, נעבוד קשה, נשים כסף ואנרגיה בדירה שממילא לא ידוע כמה שנים נהיה בה, ואם נוכל להישאר בה לתמיד? וכשאנחנו מתחייבים - בין אם בחתונה ובין אם בדרך אחרת - זה כמו לקנות דירה. בדירה שקנית, תשקיע. לא תמכור ותקנה כל שנה דירה, סתם כי בא לך, אלא תשנה, תתקן, תשקיע לטווח ארוך, כי אתה שלה, והיא שלך, ושום מריבה קטנה או שבוע מחורבן לא ישנו את זה.
אז נכון, גם לגור בשכירות יש יתרונות: אתה תמיד איפה שבא לך להיות, אתה גמיש, לא כבול לכלום, נהנה מהרגע... אבל אם להיות כנים: אני בנאדם של לקנות.