top of page
קטגוריות
פוסטים אחרונים

השיחה

זה היה היום הכי קשה, בחודש הכי קשה, בשנה הכי קשה של החיים שלי.

שנה של משבר, של כאב, של דמעות, של נתק. שנה של אהבה ששינתה פניה. שנה של מסכות כלפי חוץ, והשתדלות עצומה כלפי פנים. של שיחות מייסרות עם יועצים, ולילות בלי שינה. ולאחר קבלת ההחלטה שלנו - חודש שבו כל העצבים חשופים, כשאנחנו שנינו מגייסים את כל הכוחות כדי להצליח לגבש הסכם מכבד, מאוזן, הוגן - וחורקים שיניים כדי לא להיגרר לפעולות של פחד ונקמה. ותוך כדי זה - לחפש בית אחר, לתכנן שיפוץ, לישון על מזרון, לחייך לבנות שלנו ולסובב להן את הגב כשהדמעות יוצאות, בתחושה שאני בסרט, שאני נאבקת על החיים שלי, ומה אני עושה פה בכלל?....

והיום הזה - היה היום של אישור הסכם הגירושין בבית המשפט בבוקר - ולספר לבנות שלנו שאנחנו מתגרשים, בערב.

ונשבעת - עשינו את זה כמו גדולים. למרות הקושי הרגשי העצום של אותם ימים - שני אנשים שמכאיבים אחד לשני בכאבי תופת ומביאים זה את זה לידי דמעות, רק בעצם זה שהם מביטים זה בזה - היה לנו ברור שאנחנו חייבים להתגייס לזה. בשביל הבנות. והחלטנו לספר לבנות מייד לאחר שנאשר את הסכם הגירושין בבית המשפט. וכך היה: ריכזנו את שלושתן מולנו, ישבנו מולן בעיניים דומעות וסיפרנו שאחרי שהזוגיות שלנו התקלקלה, וניסינו לרפא אותה אצל כמה רופאים, אבל לא הצלחנו, וכבר לא טוב לנו לגור ביחד - החלטנו להתגרש. סיפרנו להן באיזה ימים הן תהיינה אצל אבא, ובאיזה ימים הן תהיינה אצל אמא, ושאפילו שאנחנו כבר לא נהיה בעל ואשה - אנחנו נהיה הורים משותפים שלהן לכל החיים, ונחליט ביחד החלטות. וסיפרנו להן איפה אמא הולכת לגור, ואיפה אבא, ומה יהיה עם המיטות שלהן, ואיך אנחנו רוצים שהן יבואו איתנו ויעזרו לנו לתכנן את החדרים החדשים. וסיפרנו להן שבימי ההולדת נהיה כולנו ביחד, וגם בעוד אירועים מיוחדים, ושתמיד גם אמא וגם אבא יישארו במקום חשוב ומרכזי בחיים שלהן. והכי חשוב: שהאהבה שלנו אליהן, לא יכולה להיגמר. אף פעם.

ואחרי שכולנו בכינו, הבריקה פתאום הגדולה, מבין הדמעות ששטפו את לחייה: "רגע, אמא, החתולה באה איתך?"; "כן ממוש", אמרתי לה. "אז זה אומר ש...אבא, אתה יכול לקחת כלב לבית שלך"? צל של חיוך האיר את פני שלושתן, וכשאבא ענה: "אה.... כן!", הפנים שלהן כבר זרחו בחיוך ענקי, כשהן התחילו לתכנן את סוג הכלבלב שהן יבחרו.

וזה מה שאני מציעה לעשות, כשאתם מתכננים לקיים את השיחה:

מתי: ככל שניתן, כשהסכם הגירושין חתום וכל הפרטים ידועים. ילדים חייבים כמה שיותר ודאות. זה נותן להם שקט. אז ברור, שהם חייבים לדעת איפה הם ישנו ומתי, מה יהיה בחגים, מה יקרה אם הם יתגעגעו באמצע הלילה לאחד מכם, ואיפה הם יגורו. אבל יותר מזה: הם חושבים באופן נורא קונקרטי: איפה יהיו הבגדים; מה נעשה עם הבובות; מה יקרה אם אני אשכח אצל מי אני ישן הלילה; מי יסיע אותי לחוגים, וכו'. אז באמת נסו להגיע לשיחה עם כמה שיותר תשובות.

אם אין ברירה, ולפעמים אין - תנו להם את כל מה שידוע; לגבי מה שלא ידוע, ענו: "אני עדיין לא יודע חמוד, אבל אנחנו מדברים על זה וברגע שתהיה לנו תשובה נאמר לך. מבטיח. "(וכמובן לא לשכוח!).

כשמדובר בעניינים פעוטים, אבל באמת פעוטים - ולא על ימי ושעות הביקורים - כדאי גם לשאול אותם לעמדתם (כמו: איזה בובות ניקח לבית החדש ואיזה נשאיר פה). זה יתן להם תחושה, ולו חלקית, של שליטה במצב. חשוב- אל תטילו עליהם, לפחות לא עד גיל 15, קבלת החלטות בנושא חלוקת הימים ביניהם. זה לא פייר. זו מעמסה כבדה מדי והם לא יכולים לצאת ממנה בלי תחושת אשמה כלפי אחד מכם.

אם אתם רואים שהילדים מבינים את המצב עוד לפני שיש לכם פרטים מלאים (למשל: ראו את אבא ישן בסלון, או את אמא בוכה), ואתם מרגישים שהם חרדים כתוצאה מכך - פתחו דלת לשיחה איתם: נכון, אבא ואני בתקופה של מריבה כרגע. זה קורה. אבל אני פה, ואבא פה, ואנחנו נעבור את זה. אל תבטיחו הבטחות שלא תוכלו לקיים, וגם אל תשקרו. זה יחזור אליכם כמו בומרנג. מה שחשוב - אנחנו פה, עדיין משפחה, ואני פה כדי לשמוע את התחושות שלך ולתת לך יד. גם אם אני עצובה כרגע. זכרו: אם תשאירו אותם בערפל מוחלט, בלי אוזן קשבת, הם ידמיינו תסריט בלהות.

מי: קודם כל, אבא ואמא ביחד. זה קשה נורא, אני יודעת, הייתי שם. אבל זה ה-כ-ר-ח-י. לא מוותרת לכם פה. עדיף לרכז את כל הילדים ביחד, אלא אם כן פערי הגילאים מאוד משמעותיים.

איך ומה: פנו לזה שעה וחצי לפחות, בלי טלפונים כמובן, ועדיף כשהם לא עייפים או טרודים. תכננו מראש את השיחה, תאמו את הדברים ביניכם, ונסו להתאים את הדברים לילדים הספציפיים שלכם, על כל הרגישויות שלהם והדברים שאתם יודעים שחשובים להם במיוחד. בכל מקרה, המסר החשוב שצריך לעבור הוא, שאתם נפרדים, אבל ההורות שלכם נשארת משותפת. לאבא חשוב שתמשיכו לאהוב את אמא, ולאמא חשוב שתמשיכו לאהוב את אבא. כי אנחנו אוהבים אתכם בדיוק כמו לפני כן, ואפילו יותר. נעשה איתכם דברים ביחד, כמו משפחה, כשזה יתאים (גם כאן - אל תבטיחו הבטחות סרק, אלא רק אם אתם באמת מאמינים שזה יקרה). כשיהיו קשיים או בעיות נחשוב ביחד איך לפתור, ואפילו נשאל אתכם מה אתם חושבים. זה קשה, זה עצוב גם לנו. נלחמנו חזק כדי שזה לא יקרה, אבל הגענו למסקנה שעדיף בנפרד. אנחנו פה, כדי לעזור לכם בכל קושי שיתעורר, וזה בסדר אם אתם כועסים ועצובים, גם אנחנו. תנו להם מקום לשאול שאלות, לכעוס, לבכות, וגם להתעלם ולהגיד: "טוב שמעתי אתכם" וללכת - גם זו תגובה אופיינית. נסו לא לרחם יותר מדי, נסו לסמוך על הכוחות שלהם להחלים. הם קיימים.

ואחרי השיחה: קודם כל, תהיו זמינים, קרובים, יציבים בנוכחות שלכם לידם. לכן, אל תקבעו שיחה כזו שלושה ימים לפני נסיעה עסקית לחו"ל, למשל. השאירו דלת פתוחה בכל החודשים שלאחר מכן, כי הם יחזרו לבכות לכם, לשאול אתכם "אבל למה???", לכעוס עליכם, להביע תסכול, ולהתאבל מולכם, ויחד אתכם, על מה שלא ישוב עוד.

אתם צריכים לעמוד בזה. זה תפקידכם כהורים, והמשימה הראשונה שלכם - אחת בשרשרת של הרבה אחרות - כהורים בנפרד. זה יום שילדיכם לא ישכחו. עשו את המירב. ו-כן, למרות הקושי, אתם יכולים לעשות את זה. יש לכם את הכוחות. אני מאמינה בכך.


bottom of page