למה אני זו שתמיד צריכה לוותר?

הגיע הזמן לדבר על זה, נכון? על זה שלפעמים אנחנו מרגישים פריירים כי אנחנו "כל כך בסדר, כל כך משתדלים, כל כך רואים רק את טובת הילדים", והגרושים שלנו "כך כך לא בסדר, כל כך מעצבנים/אגואיסטים/נקמניים"... כמה שיחות כאלה אני שומעת, אם זה בבית הקפה, עם חברות, ועם זה בקליניקה, מול הורים גרושים: "למה לעזאזל הוא לא יכול להיות כמוני? למה רק אני צריכה לעשות את העבודה השחורה הזו ולהתגמש כל פעם?" ונכון: גם אני לפעמים מרגישה ככה. מרגישה שאני "בסדר", מוכנה לעשות הכל, אבל הכל, כדי לשמור על יחסים נעימים, ולשמר איים של נורמליזציה במשפחה המחולקת שלנו, בין אם זה הדלקת נר משותפת, חופשה משותפת או יום הולדת. אצלי זה מגיע מהתחושה, שכשהמשפחה מתפרקת, יסורי המצפון על מה שעשית לילדים שלך מחייבים אותך להגיד: או קי, מה שאפשר לשמר - אשמר. נשאיר את עצמינו בצד, את האגו, את הכאב, את הקושי, ונתגייס לערב חנוכה, או שעתיים של יומולדת משפחתי. ברור, נכון? אז זהו, שלא. כי מה אם הוא לא מוכן?

או: מה קורה אם אחד מכם מוכן להוציא סכום כסף משמעותי עבור חוג טיפולי מיוחד לילדה, אבל השני לא? ומה קורה אם הילדה טסה לחו"ל במשלחת, ואחד מכם מוכן ללוות אותה ביחד עם האקס לשדה התעופה, כי היא ביקשה שתבואו ביחד, אבל השני לא מוכן? ומה קורה אם אחד מכם כבר מוכן לשים את האגו בצד, ולוותר על ההצקות הקטנות לאקס, על הביקורתיות, על ההעלבויות, על התזכורות הקטנות על מי הכאיב למי ומי אשם יותר בגירושין, אבל השני כן ממשיך להציק?

כמעט תמיד יש לאחד מההורים תחושת של קורבנות: אוף, נמאס לי להיות תמיד בסדר, נמאס לי שהוא, או היא, מנצלים את הנחמדות שלי, את הוותרנות שלי.

אבל אסור להסתכל על זה ככה.

כי כל אחד מסתכל על התמונה מנקודת מבטו. הצדקן, הוותרן, זה שתופס את עצמו כפרייר - כן כן, כולל אני לפעמים - בטוח שהויתורים שלו הם הכי כואבים. אבל הוא רואה רק חצי תמונה - רק את החצי שנוח לו לראות באותו זמן. והוא זוכר רק את אותם זיכרונות שמשרתים אותו כרגע. הפסיכולוג אלפרד אדלר דיבר עוד לפני מאה שנה על הסובייקטיביות - עד כמה התפיסה שלנו של המציאות, רחוקה מהמציאות האובייקטיבית. כי אין מציאות אובייקטיבית. יש חלקיקי תמונה שאנחנו בוחרים לשים כרגע לנגד עינינו, כדי לבנות לעצמינו את הסיפור שאנחנו הטובים, והאקסים שלנו - הרעים.

אולי מי שלא מוכן לחגוג יום הולדת משותפת, מרגיש שזה מבלבל את הילדות, כי הן יכולות לחשוב שאבא ואמא עוד יחזרו להיות ביחד? או אולי, מבחינתו, הוא חייב את ההפרדה הקשיחה יותר כדי להיות מסוגל לבנות לו חיים חדשים, עם בת זוגו החדשה, ושכל שהייה בקירבת האקסית לוקחת אותו אחורה, למקומות כואבים?

אולי מי שלא מוכן ללוות ביחד עם גרושתו את הילדה לשדה התעופה, חושש שתהיה במכונית אווירת מתח מוגזמת, שרק תפריע לילדה ליהנות ולהתרכז בעצמה, ושבמקום ליהנות מהאירוע היא תהיה במתח שההורים לא יריבו?

ואולי מי שלא מוכן להוציא את הכסף על הטיפול חושב באמת ובתמים שאין לזה הצדקה, שהטיפול רק יזיק?

יש לנו נטייה להסתכל על התמונה רק מנקודת מבטנו, בעיניים פגועות שמתחשבנות על כל מה שהוא/היא עשו לנו בעשר שנים האחרונות. אבל אם אנחנו רוצים להיות כנים עם עצמינו, ולהבין באמת מה קורה פה, כדי לשפר את היחסים עם האקס ולעזור לילדים שלנו - אז צריך "לפתוח את הקופסא". כן, כן, נקודת המבט של הגרוש, היא גם לגיטימית, ואפשר להבין אותה. זה לא אומר שצריך להסכים איתו, אבל לנסות להבין, שכרגע, זה המירב שהוא יכול לעשות. לא לשלול את הרגש. לנסות לזכור את המקומות שהוא כן מתאמץ, כן משקיע, כן נותן להם - בינינו - לא פחות ממך. והכי חשוב: אם החוסר איזון הקטן הזה, יביא למריבות ופיצוצים, ונתק ביחסים, וכעסים, ותקשורת גרועה - כל אלה יגרמו נזק עצום לעין שיעור לילדים, לעומת מה ששינוי של תוכנית היומולדת, או ויתור הנקודה אחרת, יגרום. יאללה, אז נכון, נניח שאת מוכנה ליותר. נניח שאת - כרגע - מוכנה לשלם יותר, להתאמץ יותר, לוותר יותר עבור הילדים. אבל יש מקומות אחרים, שבהם הוא נותן להם לא פחות. ועושה את המאמצים שלו. והיו מקומות - אם להיות כנים - שדווקא הוא היה זה שהחזיק את עצמו ולא התפוצץ במקומות שהגיע לך שיתפוצצו עלייך, וששמר על כדור השלג שלא ימשיך להתגלגל למקומות של כעס והסלמה. תראי אותם, תכבדי אותם.

זו לא תחרות של "הורה השנה". כי בתחרות, זה אחד על חשבון השני. לא. זה מרתון משותף של שנים ארוכות - ניהול הורות משותפת בין הורים גרושים - שמחייב שיתוף פעולה. ואם לפעמים אחד צריך לסחוב קצת את השני, אז לא נורא. בדינמיקה של החיים, אני מאמינה שיום אחד, גם מי שמשתרך לפעמים מאחור, יסחב את השני קדימה.

ענת ורון-כהן, מדריכת הורים ומנחת קבוצות מוסמכת מכון אדלר, מתמחה בליווי הורים בתהליכי גירושין, עו"ד ומגשרת משפחתית.