ביקשו ממני אתמול לכתוב את הפוסט הזה
אתמול פגשתי, אחרי 25 שנה, אנשים שלמדו איתה ביסודי ובתיכון, ב"ליידי דיוויס" בתל אביב. אתם לא מבינים כמה התרגשתי. זה לא היה דווקא התרגשות שמכוונת לאדם מסויים או חברה קרובה שהתגעגעתי אליה; אלא התרגשות מהזכות הזו, לראות אותנו 25 שנה אחרי, ולהכיר אותנו שוב. הזדמנות שניה לפגישה, להיכרות, הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני. הזדמנות נוספת להציג את עצמך, להראות מי אתה בעיניים של מי שמולך, ולהכיר שוב אנשים שלא עניינו אותך לפני 25 שנה.
וזה עבד. ראיתי אנשים ממגמת חשמל, אלקטרוניקה, מכניקה, כאלה שאף פעם לא היה חיבור בינם לבין החנונים מהריאלית שאני הייתי מביניהם. ראיתי את ה"מגניבים" של השכבה, והפעם לא היו מחסומים של ביישנות או בטחון עצמי ברצפה. ראיתי את ה"חנונים" של פעם, שהפעם - הגיעו בלי התגיות, בלי הציונים הגבוהים, אלא פשוט - אנשים. זו חוויה מטורפת - כמו מן סוג של גלגול נשמות, הזדמנות ל"רי-סטארט" של כל מה שהיית, כל מה שחשבת על האחרים.
והפעם הגעתי ממש בלב פתוח, בלי מגננות, וגם בלי חברות שיכולתי להתחבא מאחוריהן. באתי אני, ענת האמיתית בת ה - 43, גרושה, עם הכמה קילו המיותרים; אבל עם אהבה אמיתית בלב לכל האנשים שהקיפו אותי ושמחו לפגוש אותי, שוב, בפעם הראשונה.
והצלחתי לראות כמה קלוש היה הקשר בין מי שהיינו כשהיינו בין 12 ו - 15, לבין מי שאנחנו היום. חלק מהשמנים - רזו וחלק מהרזים - שמנו; ה"גאונים", חלקם התייבשו להם בין האוניברסיטאות וחלקם נעלמו, ודווקא ה"מופרעים" הקימו איזה חברה מגניבה. חלק השתלבו בעסק של ההורים וחלק התחתנו פתאום עם איזה צרפתייה; חלק עשו קעקועים, חלק הפכו להורים שלהם, וחלק נשארו בדיוק אותו הדבר, אבל הם המיעוט...
מה שאומר, שאנחנו היום כהורים, יכולים להירגע קצת מהחרדות. גם אם הילד שלנו לא קם כל יום בשמחה לבית הספר או הולך למגמה ריאלית, זה לא אומר שלא ייצא ממנו משהו. גם אם הילד שלנו הושעה מבית הספר בגלל יותר מדי איחורים, או שלבת שלנו אין חברות. הדברים האלה - תאמינו או לא - משתנים. מה שאנחנו היינו בגיל 15, זה רק שתיל בדרך לעץ העבות שהפכנו להיות. והילדים שלכם - גם הם רק שתילים רכים, שיכולים לצמוח לעץ יפהפה. השקו אותם בהמון מים, בהמון אהבה, קבלה וכבוד, קחו צעד אחורה ותנו להם להצמיח ענפים לכל כיוון שהנפש שלהם תבחר. יש להם עוד דרך ארוכה, יפה וקשה לעבור. אל תדאגו, גם להם יתאפשר המעבר מעמדת ה"לא מקובלים" לעמדת ה"מצליחנים", אם רק תסמכו עליהם קצת יותר, ותראו אותם כמו מה שהם: אנשים קטנים, חזקים ויפים.