קטגוריות
פוסטים אחרונים

על אמנות הוויתור

בסוף השבוע האחרון, דנה ספקטור כתבה בטור שלה: "עכשיו זה הזמן לסלוח, להבליג, לזה מתכוונים כשאומרים לגדול בקשר... זאת כזו אמנות שקטה, חרישית, לבחור את המלחמות שלך, למחול על הצדק, את עושה את זה בינך לבין עצמך, כשהמים רותחים, כשקפה השחור מתערבל בספל, ואף אחד לא יידע אף פעם שוויתרת על הצדק בשביל משהו גדול יותר.".

דנה כותבת את זה עליה ועל רן, שנמצאים בזוגיות, אבל זה נכון שבעתיים כשמדובר בהורים שנפרדו. ואני מסכימה. זו אכן אמנות שקטה וחרישית. יש אצלי בקליניקה הורים שיודעים לעשות אותה. שמזהים את הצדק, ויודעים שהם מוותרים עליו בנקודת זמן מסויימת, ביום נוסף של שהייה אצל ההורה השני, או בלאפשר לו להחזיר את הילדה בשעה שמונה במקום בשעה שבע. שכשההורה שמולם כותב להם אס אם אס עצבני, "למה לעזאזל את תמיד מאחרת להביא אותה ? בפעם הבאה אני מגיש תלונה למשטרה" - והם יודעים שדווקא הוא זה שתמיד מאחר - הם לא מגיבים מייד. או עונים - "מצטערת. מבינה שהתגעגעת אליה. איידע אותך מראש אם אאלץ לאחר בעתיד", במקום לענות "נראה אותך מגיש תלונה במשטרה ואני אגיש חמש תלונות על אלימות!". אלה הורים שהאגו לא משחק אצלם תפקיד. שהם לא סופרים אחד לשני מי ויתר יותר ומתי. שבכל נקודת זמן, הם שואלים את עצמם: מה נכון יותר עבור הילד שלי? במבחן האושר המצטבר: שלי, של הילד ושל הבן זוג לשעבר - האם שניים משלושה יהיו מרוצים מהוויתור? אם כן - אז יאללה, בכיף. בטח אם הוויתור הוא לא כזה קריטי בשבילי.

יש שיקראו לזה "וותרנות סדרתית". יש שיקראו לזה "נמאס לי תמיד להיות הסמרטוט שמוותר". יש שיראו בזה "רמיסה" שלהם. אלה הם ההורים שמתחשבנים, שסופרים אחד לשני כל רבע שעה עם הילד, וכל עשרה שקלים נוספים ש"נגזלו מהם". שומרי הסף של הצדק והדקדקנות. ונכון, גם אותם אפשר להבין. הקושי לוותר, הקושי לספוג, ובעיקר ההתקוממות מול חוסר צדק - מובנים. אבל אני חושבת שדנה צודקת. יש פה ויתור על הצדק בשביל משהו גדול יותר. בשביל עתיד שיש בו שני הורים שמשתפים פעולה. בשביל חיים שלווים יותר ובריאים יותר עבור הילדים שלנו. וכשאני שמה את הצדק וה"פייריות" מצד אחד, ואת הבריאות הנפשית של הילדים שלי מצד שני - אין לי ספק מה חשוב יותר.

ואגב: לרוב, מניסיוני, הוותרנות מדבקת. תבוא בטוב - ותקבל טוב בחזרה. שווה לנסות...