החופש האמיתי
אחרי שחזרנו מהצימר, יחד עם המשפחה המורחבת (אחיות הורים וסבתא) והמורחבת פלוס (בן הזוג ובתו הצעירה), התבוננתי אחורה. האם חזרתי אותה ענת כמו זו שנסעה? מה עשו לי שלושה ימים של גיבוש משפחתי - זו היתה נסיעה לכבוד אמי שחגגה 70 - וקירבה לאנשים האלה שיקרים לי ומלווים אותי כל חיי?
אחרי שבדקתי את עצמי, את ההתנהגות שלי לאורך הימים האלה, חשבתי על זה שהחירות האמיתית שאנחנו באמת צריכים לשאוף אליה, כל בוקר מחדש, זו החירות מעצמינו. מהמקומות המעצבנים, המדכאים, המסרסים, המעכבים שיש אצל כל אחד מאיתנו. לי למשל יש הרגל מייגע של דאגה לעתיד. נגיע בזמן? ואם יהיו פקקים? ומה נאכל כשנגיע, הרי לא בטוח שיהיה מספיק אוכל, אולי נעצור כבר עכשיו ונקנה משהו? והסרטון שהכנתי - יעלה כמו שצריך? ורק שכולם יסתדרו עם כולם.... מ--י-י-ג-ע. מ-ע-י-י-ף. די כבר. למה לקלקל את היומיום בשביל כל כך הרבה מחשבות טורדניות, לא עדיף לנסות ולוותר על כמה מהן?
או - ההרגל הזה שלי לכעוס על אבא שלי. יש לי פשוט הרגל כזה, תקוע במוחי מגיל 3 בערך. לא יכולה להסתכל עליו בלי להיזכר באירועים מלפני 30 שנה, קשים ומכעיסים ככל שיהיו, ובכל זאת מלפני 30 שנה. איפה האמפתיה שיש לי כלפי המודרכים שיושבים אצלי בקליניקה? הרי כל מי שדורך בקליניקה שלי, הוא זכאי בעיני, זכאי לחום, זכאי להתחשבות, להבנה ולהכלה, גם אם טעה, גם אם קילקל. אני מביטה בו בעיניים רכות, מקבלות, ומזמינה אותו לשינוי. וגם כשהשינוי מתעכב, או קורה חלקית בלבד - אני מבינה ומקבלת. למה אבא שלי לא זכאי לאותה קבלה?
והמשקפיים שבהן אני מביטה על שלוש בנותי. עוד הרגל שמשבש אצלי את החירות האמיתית. משקפיים של תיוג מסויים על אחת מהן; משקפיים של וותרנות מוגזמת כלפי האחרת; ולא מספיק סבלנות כלפי השלישית. המשקפיים האלה נראות לנו שקופות, בלתי נראות; אבל האמת היא שהילדים שלנו מכירים אותן היטב. הם נעזרים במשקפיים האלה, מורגלים אליהן, יודעים שאמא מרכיבה אותן ולכן מצפים לאותן תגובות, אותם כעסים, או אותו חיבוק דוב במקומות אחרים. וזה לא רק פוגע בחופש שלי לראות אותם כמו שהם באמת, בכל רגע אחרים, בכל רגע משתנים - אלא זה גם פוגע בחופש של הילדים שלנו, להשתנות ולצפות לתגובות אחרות מאיתנו.
אז יאללה, תעשו ניתוח לייזר ותורידו משקפיים. תסתכלו על הילדים שלכם, על ההורים שלכם, מחדש. אם תביטו היטב לא תוכלו לפספס את הנסיונות שלהם למצוא חן, לתקן, לשפר, להתחיל התחלה חדשה. אל תהיו עבד להרגלי העבר. כמו הטבע שמתחדש לו באביב - תתחדשו באיזשהו ויתור על הרגל מעכב או מעצבן שלכם: פחות לשפוט את האחרים ואת עצמכם; פחות לדאוג; פחות צדקנות. פחות פסימיות; או כל דבר אחר. הגיע הזמן.
