הבנות שלי רבות לפעמים
הבנות שלי רבות לפעמים.
מה זה לפעמים? כל יום. ואם יש צליל שקשה לנו לשמוע אותו, זה הקולות האלה: אמאאאא! תגידי לה שתעזוב אותי! אמאאאא! היא מציקה לי! אמא!!!! ואז גם מגיע הצליל המעצבן מכולם – הבכי המתמשך.... וטפיפות הרגליים שמתקרבות והולכות, ולחיים שטופות דמעות והתנשפות: נמאס לי ממנה, האחות המעצבנת הזו, תגידי לה...
אני מביטה בשתי החתולות שלי, מוקה ולילה: האחת אצלינו שלוש שנים, והשנייה שנה בלבד. לילה, השחורה, קופצת על מוקה, הבוגרת יותר, כל היום. מציקה לה, מתעמרת בה, מטריפה את דעתה. מוקה מצידה, מנסה להתעלם. כשיש לה עדיין סבלנות, היא מתנערת מהשחורה בהפגנתיות והולכת לה לשבת על איזה מדף. וכשנגמרת לה הסבלנות, היא מחרחרת ונושפת, חושפת שיניים ומציקה לה בחזרה.
אני מסתכלת על החתולות שלי, ואני רואה את שתי בנותי הצעירות. הן לא יכולות להיות בחלל אחד, בלי להתייחס אחת לשנייה. לא קורה שלירי שומעת את דריה קוראת לי: "אמא, בואי תראי משהו" – שלירי לא מסתקרנת, עוזבת את מה שעשתה באותו רגע, ובאה גם לראות. לא קורה שלירי משחק עם חברה שלה בחצר, שדריה לא רוצה גם להצטרף, או לפחות להציץ ולראות מה קורה שם. כשלירי מראה לי משחק חדש, דריה מתקרבת. כשדריה נופלת ונשרטת, לירי רצה אליה ראשונה. וכששתי אלה אמורות לעשות אמבטיה, הן – בכל פעם מסיבה אחרת – ייכנסו לאמבטיה ביחד. ואני אשמע קולות צחוק ושמחה עולים מהחדר הקטן, כאלה קולות צחוק והנאה משותפת, שאין כמוהן בעולם כולו, גם עם חברות קרובות אחרות. הן קוראות לי: "אמא בואי תראי משהו", ואני רואה אותן עם ערימות של קצף אמבטיה, או עם פיאות על הראש, או עם משחק מטורף אחר שהן המציאו באותו הרגע. וברור לי באותו הרגע ממש, שכמו שהכיף שלהן הוא אמיתי, וסוחף, וייחודי להן – כך גם האכזבה והכעס והעצבים שיגיעו בעוד שתי דקות בדיוק, כשאחת מהן תפגע בטעות בעין של השנייה, והשנייה תצעק, והראשונה תיעלב ותכעס, וחוזר חלילה, ו"אמאאאאאאא" מגיע שוב, וקולות של בכי כעוס מגיעים מאותו חדר שממנו הגיעו קולות הצחוק.
פעם הייתי נבהלת מזה. היום כבר לא. כי ברור לי שהמריבות והמשחקים מגיעים מאותו מקום: מאהבה עזה, וצורך תמידי בקירבה, להיות חלק זו מחייה של זו. לא תמיד עם גבולות ברורים, עד שאחת דורכת לשנייה על האצבעות. וזה בסדר. אני שם, כדי לא לשפוט, לא להאשים, אלא לחבק כשהבכי מגיע. אני לא נבהלת מזה, ולא כועסת. אני זוכרת את הצחוק והאהבה שהיו דקה לפני, ויודעת שהבכי זה שיעור, למידה של מערכות יחסים, במעבדה שהיא הבית. כשאני לא בוחרת למי להאמין או על מי לכעוס, שתיהן באות אלי, אחרי שנרגעו, בפיג'מות ושיער מטפטף ממים, מתרפקות עלי משני צדדי, והבית נרגע שוב.
ואתמול בערב, גם את החתולות שלי תפסתי מלקקות זו את זו. ונרדמות ביחד.