כשלוקחים לך פתאום את הילדים
אז לקחו לי אתמול את הבנות במפתיע. הגדולה ממילא בטיול, והקטנות - בהודעת ווטס אפ אחת, די מפתיעה, נלקחו להן ללילה בצימר בצפון ע"י אבא שלהן, הספונטני מבינינו. אז הבן-זוג שלי אומר לי: נו, נראה אותך כותבת על זה בפוסטים שלך. על מה את מרגישה פתאום. ו-כן, יש לי מספיק כנות להודות שזה די נחמד שנהיה לך שקט פתאומי כזה בבית. יום כזה שאתה לא שומע "אמא" עשרות פעמים ("אמא איפה הטלפון שלי?" ,"אמא אני רעבה, אמא תעזרי לי באמבטיה, אמא משעמם לי, אמא"....).
אתה קשוב רק לעצמך, לרעב שלך, לעייפות שלך, לתוכניות שאתה יוצר לעצמך פתאום. ואני יודעת שזה החלום הרטוב של כל חברותי הנשואות, שתמיד אומרות לי: "הלוואי וגם לי היו לוקחים את הילדים לאיזה יום-יומיים-שבוע...". אבל - וזה אבל אמיתי, נשבעת - הלב שלי מחובר בחוטים דקים ללבבות הקטנים שלהן. וכשהן מתרחקות, והחוט הזה נמתח - זה קצת כואב. כאב אנושי, מתוק, שצריך ללמוד לחיות איתו כשמתגרשים.