קטגוריות
פוסטים אחרונים

היום הכי מפחיד בחיים שלי

פעמיים במהלך החיים שלי כמעט טבעתי.

הפעם הראשונה היתה לפני כשמונה שנים, בחופשה משפחתית בקוסמוי שבתאילנד. שכרנו לנו, יחד עם משפחה נוספת, סירת מנוע קטנה, במטרה להגיע לטיול קצר באי הסמוך. היינו אז נשואים עדיין, ועלינו לסירה עם שתי בנותינו הגדולות; הבכורה היתה בת שלוש וקצת והאמצעית היתה כבת שנה. זה היה יום שהתחיל כיום שמש בהיר, אלא שאז החלו להיערם ענני סערה אפורים, גשם כבד התחיל לרדת והים החל לגעוש בגלים עצומים ומבהילים מאוד, שהטיחו את הסירה הקטנה שלנו שוב ושוב מעלה ומטה. הגדולה ישבה על בעלי לשעבר, מולי, והקטנה בזרועותי, כשביד אחת אני אוחזת בה בחוזקה וביד שניה נצמדת לעמוד המתכת של הספינה, כדי שהגלים לא יעיפו את שתינו החוצה מהספינה. היא החלה לבכות ולהקיא עלי. ואני - לאחר כחצי שעה של לחימה חסרת סיכוי של התאילנדי הצנום שהשיט אותנו, שהתחיל להיכנס לפאניקה וליילל שהדלק הולך להיגמר - התחלתי להתפלל לאלוהים. הסתכלתי על בעלי שאחז את הגדולה, הסתכלתי על הקטנה, עצמתי עיניים ודיברתי אליו, מהלב. הפחד היה איום ומשתק: רק שנגיע, רק שנגיע, רק שנגיע... לאחר כשעה תמימה הצליח התאילנדי להביא את סירתנו בחזרה לחוף ממנו יצאנו, ואנו התרסקנו על החול הרטוב והקאנו כל אותו הלילה.

שלוש שנים מאוחר יותר, שוב שהינו בתאילנד בחופשה. הפעם היינו בלי הבנות לצידנו כשיצאנו, בעלי לשעבר ואני, יחד עם חבורה שלמה של חברים, מקוסמוי לקופנגן למסיבה, שבסיומה היינו צריכים לשוט בחזרה מקופנגן לקוסמוי. השעה היתה כבר חמש לפנות בוקר כשהחבורה העייפה והלא-ממש-צלולה התחילה את דרכה, עדיין ללא אור יום. לאחר כחצי שעה של שייט, בים שחור משחור, פתאום התחלנו לראות מים מתרוממים בתוך הספינה. למרות העייפות והחושך התחלנו להבין שמשהו לא טוב קורה, ושאנחנו - כן,כן - שוקעים. הלשעבר לא איבד עשתונות, גייס את כושר המנהיגות וארגן פינוי מבריק ומהיר, כשהוא מוסר לכל בליין ובליינית מבוהלים חגורת הצלה צהובה ומנחה אותם לקפוץ למים ולהתחיל לשחות לאי הקרוב שנראה באופק. וכך היה. חבורת בליינים רטובה וצוהלת הגיעה לה בשחייה לחוף נטוש - ומשם, תוך מספר שעות, חזרה למלון.

כשאני משחזרת את שני המקרים, אני מבינה שההבדל בתחושה היה תהומי. בפעם הראשונה, בגלל שהיינו על הסירה יחד עם הבנות, הפחד שיקרה משהו רע לבנות שלנו היה משתק, ראשוני, הישרדותי, מצמית, עד לרמה של תפילות לאלוהים. בפעם השניה, עברנו את זה בקלילות כי ידענו שהבנות ישנות להן בשלווה בחדריהן, ואנחנו - נו, מקסימום נבלע קצת מים. הפחד המשתק הזה, הוא הפחד שעוטף אותך כשאתה רואה את הילדים שלך נכנסים לסיטואציה קשה ומוכן לעשות הכל, אבל הכל, כדי להעביר אותם את זה ולהגיע כבר לחוף מבטחים. וזה מה שהרגשתי כשחשבנו מתי ואיך נספר לבנות שאנחנו מתגרשים.

רוזי אודונל התראיינה באיזה סרט שראיתי פעם על גירושין, ותיארה את התחושה שיש להורים לפני "השיחה" עם הילדים - שזה כמו להטיל ביודעין פצצה לתוך חדר השינה של הילדים שלך, כשהילדים ישנים שם בשלווה. וזה נכון. ערב לפני, השכבתי את הבנות לישון במיטותיהן בידיעה שזהו הלילה האחרון שבו הן הולכות לישון תמימות, בלי שהן גילו עדיין ש: "SHIT HAPPENS". ההשכבה התארכה, לא רציתי להיפרד מהן, לא רציתי לתת להן לשקוע לתוך היממה שתגיע לאחר מכן.

אבל למחרת, בעלי לשעבר ואני עשינו את זה כמו גדולים. למרות הקושי הרגשי העצום של אותם ימים - שני אנשים שמכאיבים אחד לשני בכאבי תופת ומביאים זה את זה לידי דמעות, רק בעצם זה שהם מביטים זה בזה - היה לנו ברור שאנחנו חייבים להתגייס לזה. בשביל הבנות. והחלטנו לספר לבנות מייד לאחר שנאשר את הסכם הגירושין בבית המשפט. כך היה: ריכזנו את שלושתן מולנו, ישבנו מולן בעיניים דומעות וסיפרנו שאחרי שהזוגיות שלנו התקלקלה, וניסינו לרפא אותה אצל כמה רופאים, אבל לא הצלחנו, וכבר לא טוב לנו לגור ביחד - החלטנו להתגרש. סיפרנו להן באיזה ימים הן תהיינה אצל אבא, ובאיזה ימים הן תהיינה אצל אמא, ושאפילו שאנחנו כבר לא נהיה בעל ואשה - אנחנו נהיה הורים משותפים שלהן לכל החיים, ונחליט ביחד החלטות. וסיפרנו להן איפה אמא הולכת לגור, ואיפה אבא, ומה יהיה עם המיטות שלהן, ואיך אנחנו רוצים שהן יבואו איתנו ויעזרו לנו לתכנן את החדרים החדשים. וסיפרנו להן שבימי ההולדת נהיה כולנו ביחד, וגם בעוד אירועים מיוחדים, ושתמיד גם אמא וגם אבא יישארו במקום חשוב ומרכזי בחיים שלהן. והכי חשוב: שהאהבה שלנו אליהן, לא יכולה להיגמר. אף פעם.

ואחרי שכולנו בכינו, הבריקה פתאום הגדולה, מבין הדמעות ששטפו את פניה היפות: "רגע אמא, החתולה באה איתך?"; "כן ממוש", אמרתי לה. "אז זה אומר ש...אבא, אתה יכול לקחת כלב לבית שלך"? צל של חיוך האיר את פני שלושתן, וכשאבא ענה: "אה.... כן!", הפנים שלהן כבר זרחו בחיוך ענקי, כשהן התחילו לתכנן את סוג הכלבלב שהן יבחרו.

זה היה היום הכי מפחיד בחיים שלי.

המשך - וכללי "עשה ואל תעשה" לגבי "השיחה" - יובאו בבלוג הבא.

ענת ורון-כהן, מדריכת הורים ומנחת קבוצות מוסמכת מכון אדלר, מתמחה בליווי הורים בתהליכי גירושין, עו"ד ומגשרת משפחתית.