קטגוריות
פוסטים אחרונים

עולמות אחרים

היום היו אצלי כל היום שלוש חברות של הגדולה שלי. ביחד הן ארבע נערות בנות 12, עם שפה משלהן. קולות צחוק רמים עלו מהחדר הסגור של הגדולה, ומדי פעם שמעתי אותן מזייפות את השירים השטותיים האחרונים שרצים עכשיו חזק. אחרי שחיסלו קופת עוגיות ענקית, התחילו להתרוצץ בבית בחיפוש אחרי פתקים שהגדולה הכינה להן בכתב סתרים, מחפשות רמזים למטמון מסתורי. כשהתעייפו, בשתיים, ביקשו ארוחת צהריים ולאחר שהבהרתי לגדולה שלא, האחיות הקטנות שלה לא יאכלו במקום אחר, אבל אני מבטיחה שלא יהיו פאדיחות - הצטרפנו אליהן, פרשנו את האוכל בשולחן בחצר ואכלנו בשמש, שולחן של שבע נשים, מגיל 7 עד גיל 43. היה טעים. היה מעניין להקשיב להן, לשיחות שלהן על בנים, על המדריכה בצופים, על התחפושת לפורים, על הילדה הזו המעצבנת שבוכה מכל דבר, ועל איפה זה בכלל עזה ואיזה מפחיד זה. אחרי זה, פרשתי להן מחצלת על הדשא בחצר, ועליהן ארבע מגבות, והן נשארו בגוזיות והשתזפו להן בשמש. אני, והבנות הקטנות, היינו תפאורה בשבילן - משהו שמסתובב לך ליד העיניים, משעשע במידה, ויעיל כשצריכים אותו. בשלב מסוים הן החליטו ללכת לאכול גלידה ברמת החייל, והבית התרוקן. נשארנו אני והבנות הקטנות. התחבקנו לנו היחד וראינו סרט בטלוויזיה. וחשבתי על עצמי בגיל הזה - כמה לא רציתי כבר לקשור את עצמי עם ההורים שלי. כמה רציתי להתרחק, לנשום אוויר, בלי החוקים הנוקשים של אבא שלי, בלי ה"זה הבית שלי ואת תכבדי אותי בבית הזה". ואיזה מזל יש לי שלמדתי להיות אחרת עם הבנות שלי. לתת להן לפרוש כנפיים ולהתרחק כשיש להן אומץ. לתת להן להתחבר לעולמות אחרים, גם כשזה מרגיש טיפה מסוכן. ולדעת שעם ההתרחקות שלהן ממני, הן גם רואות אותי בדרך אחרת: מרוחקת יותר וביקורתית יותר, ואני צריכה לדעת לשמוע ולקבל גם את זה, בלי להיעלב. אבל מהמרחק הזה, מהמרווח נשימה הזה, שנוצר ביני לבין בתי המתבגרת - משם מגיע האמון שלה בעצמה. היכולת שלה להיות עצמאית, אקטיבית, לא מפחדת מטעויות. אין צידה יותר טובה לדרך, לחיים. ועדיין, בכל פעם שהיא מתקשרת, ומבקשת - "אימוש, בואי לקחת אותי הביתה, ובואי נעשה משהו ביחד....", הלב שלי מנתר משמחה. ומאהבה.


© 2016 Anat Varon-Cohen