קטגוריות
פוסטים אחרונים

לפני עשר שנים חטפתי סטירה

לפני עשר שנים חטפתי סטירה - אמיתית וכואבת - במסדרונות בית המשפט למשפחה. לא ראיתי את זה מגיע. יצאתי מדיון שבו ייצגתי גבר כבן חמישים, שביקש להתגרש מאשתו ולחלק ביניהם את הרכוש. בדיון טענתי בלהט רב, עשיתי כנראה עבודה טובה ושכנעתי את השופטת להסכים לחלק את הרכוש באופן מיידי ולקדם את הגירושין. כשנגמר הדיון, יצאנו הלקוח ואני, שמחים וטובי לב, למסדרון, ואז זה קרה: אשתו של הלקוח הסתערה עלי מאחור וסטרה ללחיי בעוצמה רבה, כשהיא צועקת: למה את עושה לי את זה?...תפסיקי להתערב לי בחיים!...

אני הייתי די בשוק. שני אנשים קפצו עליה והרחיקו אותה ממני, אבל הלחי שלי עדיין כאבה. הפקיד של בית המשפט אמר לי: "גברת, תגישי נגדה תלונה למשטרה על תקיפה", אבל אני סירבתי. הרגשתי שלל תחושות: עלבון, כאב, תדהמה, אבל דבר אחד לא הרגשתי כלפי אותה אשה אומללה: כעס. יכולתי להבין מאיפה זה בא. במקום כעס, הרגשתי כלפיה חמלה ואמפתיה. היה לי ברור שהסטירה הזו הגיעה ממקום של תסכול איום, ופחד עצום של אובדן שליטה על חייה: מבחינתה, אני והשופטת מנהלים כרגע את חייה, את עתידה כאשה נשואה או גרושה, את מצבה הכלכלי, ואין לה כמעט מה לעשות בנדון. יותר מזה: אני סימלתי בשבילה את העתיד השחור והמפחיד שמחכה לה מעבר לדלת.

אותה סטירה, כמו גם גורמים נוספים, הביאו אותי להרהר האם אני באמת רוצה להמשיך ולעבוד כעורכת דין לגירושין. ראיתי את ההתכתשויות בבתי המשפט, את השנים הארוכות עם הדיונים המתסכלים, את השקרים בכתבי התביעה ובכתבי ההגנה, את התכסיסים והתחבולות, את צווי ההגנה והעיקולים, את הסכומים העצומים המתבזבזים. ובעיקר ראיתי את הילדים שחווים את זה. עכשיו, אנחנו לא תמיד רואים את התוצאות המיידיות על הילדים. חלקם ממשיכים לקום בבוקר וללכת לבית הספר, לאכול וללכת לחוגים כרגיל. אבל בפנים, הלב שלהם נפצע, נשרט, תפיסת העולם שלהם על מה זה זוגיות, מה זה יחסים, מה זה אהבה - מתקבעת בצבעים שחורים ואפלים. הילדים המוחצנים יותר מוציאים את זה החוצה בהפרעות התנהגות, הידרדרות בלימודים, רגרסיות, ניתוק או סלידה מההורים ועוד.

וככל שעברו השנים, הבנתי שהמקום שלי כבר לא בפירוק. המקום שלי הוא בשמירה, בטיפול, בשיקום, בבנייה. בעזרה למשפחות שעוברות את המשבר הזה. למדתי שנים ארוכות והפכתי למדריכת הורים שעומדת לצידם ברגעי האימה, כשהם בפני ההחלטה על הגירושין ומסתכלים על שני הילדים שלהם, בני ה - 3 וה - 5 ושואלים את עצמם: איך אני יכול להציל אותם מטראומה, מכאב, מהתפרקות. רציתי להיות שם עבור ההורים שרוצים להמשיך להיות הורים: אחראיים, מתפקדים, רואים את טובת הילדים לפני טובתם - גם בתוך הסערה הגדולה הזו של הגירושין, סערה שיכולה לחלוף, או שיכולה להפוך לצונאמי שיביא לנזקים בלתי הפיכים.

עשר שנים חלפו, ולפני שנה התגרשתי גם אני. בלי בתי משפט ובלי סטירות, אבל עם כאב עצום על אובדן של אהבה גדולה, משפחה שלמה ועתיד ורוד. לא, גם אצלי זה לא הסתיים ב "and they lived happily ever after". אבל לפחות, את הבנות שלי אני מרגישה שאני מצילה בכל יום מחדש. אנחנו עוברות את הסופה הזו עם שריטות, אבל כאלה שיחלפו, ועם הרבה אמונה של הבנות בעצמן וביכולות שלהן. עם שמחת חיים ואמונה בקשר החזק שלהם עם אבא ועם אמא, ועם הידיעה שגם דברים קשים - עוברים. ולא שהכל דבש: אנחנו עדיין במסע. יש ימים כואבים, שבהם אני מתגעגעת למה שאיבדתי. יש דמעות. יש הרבה שאלות שאני ממשיכה לשאול את עצמי בדרך. אבל אני יודעת שלמשפחה הקטנה שלי יש מצפן במסע הזה. וזו בדיוק הסיבה שהחלטתי לכתוב פה את הבלוג הזה: כדי לתת מפה ומצפן גם לשאר ההורים שנמצאים שם עכשיו. זו העבודה שלי ובשנים האחרונות, והמקום הנכון שגיליתי עבורי: להיות שם עבור אותם הורים, שרוצים לתת יד לילדים שלהם ולהעביר את הסערה הזו בכוחות משותפים, מתוך אמונה, שהשמש עוד תצא מאחורי העננים ותחמם אותם שוב.

ענת ורון-כהן, מדריכת הורים ומנחת קבוצות מוסמכת מכון אדלר, מתמחה בליווי הורים בתהליכי גירושין, עו"ד ומגשרת משפחתית.


© 2016 Anat Varon-Cohen